בין ירושת הון לירושת עוני

share this

"זה הרכוש לא העבודה", כותב ד"ר אבנר בן זקן, הטוען כי יחסי הרכוש ולא יחסי עבודה הם היוצרים ומקבעים את אי השוויון בחברה הישראלית כיום. גישה דומה מוצגת במחקריו העכשוויים של הסוציולוג הצרפתי תומס פיקטי, גורסת כי הרכוש וירושות הן בעלות החשיבות המכרעת בשיעתוק הבן-דורי של אי השיוויון, וכי יכולתם של פרטים בחברה לממש את פוטנציאל ההצלחה העתידית שלהם תלויה יותר בתנאים אליהם נולדו מאשר לאופן פעולתם בהווה, משמע – אי השוויון מורש. הרגישות לנתונים התחלתיים, כדוגמת נגישות להון בשלביו הראשונים של כל תהליך הינו קריטי להצלחה או כישלון עתידיים, זאת גם בחברה המקדמת מוביליות חברתית. בסיטואציה זו, תהליכי התחדשות עירונית מהווים הזדמנות תכנונית חברתית להתערבות ברצף ירושת העוני ולאפשר יצירת הון משפחתי חדש.

 

מרבית תהליכי התחדשות עירונית מתרחשים בשכונות המדורגות נמוך במדרג הסוציו-אקונומי, מתוך כוונה לשפר את איכות החיים בהן ולהתאימן לעירוניות מודרנית. זאת על ידי שיפור תנאי הדיור, שדרוג המרחבים הציבוריים והוספת מספר רב של יחידות דיור חדשות המאפשרות עירוב של אוכלוסייה חדשה, אמידה יותר כלכלית. עם השיפור בתנאים הפיזיים, עולה ערך הדירות, עולות ההוצאות בתחזוקה למגורים ומתחילה דחיקה איטית של האוכלוסייה הוותיקה – תופעה המוכרת בכל העולם כ"ג'נטרפיקציה". קיימות שתי גישות מנוגדות נוכח תהליך זה. התפיסה הניאו-ליברלית גורסת, שהשכבות החלשות נהנות מעליית שווי הקרקע, משמע – עליית שווי הנכס שבידיהן, ובעת מכירתו הן מממשות את רווחיהן מהתהליך, מה שאמור לאפשר להן "שיפור דיור". מנגד, יש הרואים בתהליך זה דחיקה של אוכלוסיות מוחלשות מסביבת מגוריהם בשני אופנים, הראשון, עליית ערך הקרקע מקשה על דור ההמשך של בעלי הדירות לרכוש דירה בשכונה, השני, נוגע לדחיקת דור ההווה של בעלי הדירות ממוקד ההתרחשות העירונית. ההון אשר הרוויחו ממכירת הנכס, אינו מאפשר "שיפור דיור" בתוך השכונה עצמה, אשר מחירי הקרקעות בה עלו בעקבות תהליך ההתחדשות, וכך למעשה נדחקים התושבים המקוריים לאזורים פריפריאליים.

 

סביבה עירונית העוברת תהליך של התחדשות, מורכבת לרוב מאוכלוסייה מבוגרת, הורים לילדים בוגרים ואף לנכדים. הדירה המורחבת לה הם זוכים (כחלק מתנאי ה"עסקה") כלל אינה דרושה לזוג מבוגר החי בגפו (empty nesters). חוסר התאמה זה בין התמריץ התכנוני לצורך החברתי בשכונה, מהווה הזדמנות לתיקון התהליך וליצירת "הון משפחתי חדש" ע"י פיצול דירת ההורים המורחבת, פיזית ובטאבו, לשתי דירות קטנות. דירה אחת להורים, התואמת את צרכיהם ומאפשרת להם להמשיך להתגורר בסביבתם המוכרת ללא סיכון כלכלי או ערעור שיגרת חייהם, ודירה שנייה שיכולה לשמש למגורי דור ההמשך או נכס מניב בשכירות. אפשרות נוספת היא מכירה של דירת המשנה כירושת הון ראשוני לדור ההמשך (דירת ההורים בהווה מהווה עוגן כלכלי נוסף למשפחה בעתיד). היתרונות הנלווים לכלי תכנוני זה מצויים גם בתחום הרווחה והביטחון האישי: בעוד שפיצול הדירה מקנה להורים מגורים בסמוך לבת/בן הדואגים לשלומם (או לחילופין מקור הכנסה מהשכרת הדירה) לדור הבנים/בנות תאפשר הקרבה המשפחתית ניהול זמן גמיש יותר בכל הקשור לקבלת עזרה מההורים בטיפול בילדים/נכדים, ומאפשרת גמישות בשעות העבודה והגדלת פוטנציאל ההשתכרות. תהליך שכזה יביא בסיכומו של דבר ליצירת הון חדש על בסיס עקרון "זה נהנה וזה אינו חסר", ויוליד יורשי הון חדשים ופחות יורשי עוני.

 

לקריאה נוספת:

זה הרכוש לא העבודה / מאמר דעה מאת ד"ר אבנר בן זקן בעיתון "הארץ" (1.7.2011)

האם הקפיטליזם של המאה ה-21 יהיה לא שוויוני כמו זה של המאה ה-19? / תמליל מעובד של ההרצאה שנשא פרופסור תומס פיקטי בינואר 2010 במכון ון ליר. קישור לווידאו של ההרצאה